נקודה מהזוהר לפרשת בהר

הזוהר בתחילת פרשת "בהר" עוסק רבות בעניינה של המנוחה. ומלמד ש"כאשר נכנסו ישראל לארץ, לא מצאו בה דינים תחתונים, וכנסת ישראל היתה בה במנוחה... שהרי ישראל לא ישנים לפני שהם מקריבים קרבן של בין הערביים ומסתלקים הדינים...". בזמן הכניסה לארץ, כשהיו קרבנות ומשכן ובית מקדש, ה"דברים המפריעים" של הלילה היו במנוחה, וכך גם ישראל היו במנוחה. אולי בגלל שהארץ עדיין לא הספיקה ל"התלכלך" בחטאים, או רק בזכות הקרבנות (הזוהר לא מפרש), היתה זו תקופה של מנוחת הכוחות השליליים.

בהמשך מלמד הזוהר שאותו עיקרון "תופס" גם לגבי שנת השמיטה. רבי אלעזר מתחיל מדרשה על שחרור עבדים וקושר את השחרור הזה לשנת השמיטה המוזכרת בפסוקים- "כל בן ישראל שעושה ברית מילה, יש בו רושם קדוש ולכן יש לו מנוחה בשמיטה. שהרי שלו היא השמיטה לנח בה, ולכן נקראת השמיטה "שבת הארץ" כי יש בה מנוחה וחירות, כמו שהשבת היא המנוחה לכל...". הזוהר עוסק במצוות השמיטה המוזכרת בתחילת פרשת בהר ומלמד שהמנוחה שבה היא לא רק מנוחה של עבודת הקרקע, "מנוחה יזומה" של הפסקת העיבוד, אלא מדובר גם במנוחה כללית, כמו שבת. מנוחה שמונחת במהות שנת השמיטה והיא נוגעת לכל בר ישראל, שעשה ברית מילה ויש בו "רושם קדוש". המנוחה בשמיטה איננה רק ציווי על לא לעשות, היא מנוחה כללית מאותם דברים שמפריעים בדרך כלל בלילות, אותם כוחות לא חיוביים שפועלים בעולם ונחים שנה אחת, כמו שהם נחים בשבת.